פסק-דין בתיק ע"פ 10049/03

השופט א' א' לוי:

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער בביצועם של מעשים מגונים בקטינה בת-משפחה, ובתקיפת בן-משפחה בנסיבות מחמירות. בעקבות כך נגזרו למערער 18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. כן חויב המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח.

           הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה.

2.        האישום

           המתלוננת בתיק זה, קטינה ילידת 14.8.1986, היא בתה של אשת המערער מנישואיה הקודמים. המתלוננת גרה בעת התרחשותם של האירועים בהם עוסק כתב האישום, בביתם של אמה והמערער. על פי הנטען בכתב האישום, בתקופה שתחילתה בחודש אוגוסט 1999 וסופה בחודש אוגוסט 2001, ביצע המערער, במספר הזדמנויות, מעשים מגונים במתלוננת. על פי גרסה זו, נהג המערער להיצמד למתלוננת, לחבקה ולגעת בחזה, חרף מחאותיה והתנגדותה.

           באישום נוסף שיוחס למערער נטען, כי ביום 11.12.01 הוא אחז בצווארון חולצתו של בנו והעיפו לספה, וכתוצאה מכך ספג הקטן מכה בגבו. משעמדה המתלוננת להתקשר אל אמה כדי להתריע בפניה על התנהגות המערער, הוא סטר לה, וכתוצאה מכך נפלה המתלוננת על הרצפה ומשקפיה ושעונה ניזקו. בשלב זה ניסתה המתלוננת לגמול למערער באותה דרך, אך הוא בעט ברגלה.

           להשלמת התמונה אוסיף,כי כתב האישום כלל אישום שלישי, ובו נטען כי המערער איים על המתלוננת. מאישום זה הוא זוכה, ועל כן אנו פטורים מלדון בו.

3.        ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

           בפתח הדיון במשפטו, כפר המערער בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו. ביחס לשניים מהאירועים הוא טען כי שהה במקום אחר, אך בעוד שביחס לאירוע הראשון הוא מסר טענת אליבי כללית ביותר, היתה טענתו ביחס לאירוע הרביעי הנזכר באישום הראשון (ראו סעיף 2(ד) לכתב האישום), ממוקדת. ביחס לאישום זה טענה המשיבה, כי בקיץ שנת 2001 עמדו המערער ומשפחתו לנסוע לחופשה בטבריה. המתלוננת לא היתה להוטה להצטרף לאותה נסיעה, והמערער עלה לחדרה לשכנעה לשנות את דעתה. בשלב זה, ולאחר שהמתלוננת נתרצתה, אחז בה המערער, נישק אותה בצווארה ונגע בישבנה מעל בגדיה. המתלוננת טענה כי אירוע זה התרחש בשעות הבוקר של יום נסיעתם, אולם על פי גרסת המערער המשרת בצבא הקבע, אף שנכונה העובדה שהם נסעו לחופשה, אולם בשעות שעל פי גרסת המתלוננת בוצעו בה העבירות, הוא לא שהה כלל בביתו כי אם במוסך בירושלים, שם בוצע תיקון ברכב שהצבא העמיד לרשותו.

           המערער התגונן בבית משפט קמא בטענה, כי המתלוננת לא אהדה אותו בלשון המעטה, הואיל וראתה בו כמי שגרם לפירוד בין הוריה. הוא הוסיף וטען, כי בתקופה שעל פי הנטען בוצעו המעשים שיוחסו לו, נתגלע סכסוך בינו לאשתו ובעקבות כך הם החליטו להיפרד. על פי סברת המערער, התלונה שהוגשה נגדו היתה חלק מקשר שקשרו נגדו אשתו והמתלוננת, ואשר מטרתו היתה לאלצו להסכים לתנאיה של אשתו לגירושין.

4.        המתלוננת נקראה להעיד בטרם מלאו לה 16 שנים, וכבר בפתח חקירתה הראשית הגדירה את המערער כ"אויב הכי גדול שלי" (ראו עמ' 9 לפרוטוקול הדיון). בהמשך הסבירה כי לא רק מעשים מגונים ביצע בה המערער, אלא שהוא גם נהג בה ביד קשה, והיא לא הסתירה כי ליחסיה העכורים עמו תרמה גם השקפתה לפיה הוא היה זה שגרם לפירוד בין הוריה, לאחר שקיים יחסים עם אמה בעוד זו היתה נשואה לאביה.

           המתלוננת העידה שהמערער נהג לחבקה במפתיע, ואז היה שולח את ידיו לעבר חלקים אינטימיים בגופה. המתלוננת הגיבה במחאה על מעשיו ואף נאבקה בו, ואז נאלץ היה להרפות ממנה. היא טענה עוד, כי המערער היתרה בה לבל תספר על מעשיו לאיש, אך היא לא צייתה לדרישה זו, ולסוד העניין הכניסה תחילה את חברתה ר' ב', ואחר כך גם את אביה ואמה. אך בלב האם התעוררו ספקות, והיא חקרה את בתה כדי לוודא שאין מדובר בחלום או בהזיה. משעמדה המתלוננת על דעתה, התכנסו הוריה, המערער והיא-עצמה לליבון הפרשה. המתלוננת השמיעה באוזני הנוכחים את גרסתה, אך המערער הכחיש את דבריה בתוקף, וכתיאור האם (בעמוד 62): "הוא צעק, אתם מעלילים עלי, אתם מכפישים את שמי לחינם". בשלב זה נתבקשה המתלוננת לעזוב את החדר, ובהמשך שוחח עמה אביה שאמר לה: "גם אם זה קרה וגם אם לא קרה, זה לא יחזור יותר" (ראו עמוד 12). אך המערער חזר כחלוף זמן לסורו, ובעקבות כך הוגשה התלונה למשטרה.

           בית המשפט המחוזי (מפיה של כב' השופטת ש' ברוש) נתן אמון בעדותה של המתלוננת, אותה הגדיר כ"עדות אמת, המתארת נכונה את המעשים שעשה בה הנאשם במשך כשנתיים". לעניין זה הוסיף בית המשפט ואמר את אלה (ראו עמ' 264):

"המתלוננת מסרה עדות בהירה, עקבית, רצופה ונטולת הגזמות באופן קיצוני ... המתלוננת לא אצה לשתף את הוריה במעשים שנעשו בה, וכשעשתה כן, נתקלה בתגובה של חוסר רצון משווע לסייע לה, בדרך כלשהי, תוך הפגנת חוסר אימון וניסיון לרפות את ידיה. הם ...[חברתה], כמו גם אביה, יעצו לה לפנות למשטרה, היא סירבה לעשות כן, כדי שלא לפגוע בחיי נישואיה של אמה ...

אף אם קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת, בתיאור המעשים וסדרם הכרונולוגי, הרי יש לייחס זאת לעבור הזמן ולמתח הנפשי בו היתה נתונה ... המתלוננת העידה בפנינו במשך יומיים ... שוכנעתי כי המתלוננת תיארה את אשר חוותה ...".

           בית המשפט היה ער לכך שהמתלוננת לא מיהרה לפנות לרשויות החוק, אך הוא לא ראה בכך כבישתה של גרסה, הואיל ונמצא כי המתלוננת סיפרה על הקורות אותה לחברתה ר' כבר בתחילתם של המעשים, וכאמור, גם לאמה ואביה אשר בעקבות כך קיימו את אותה "שיחת בירור" עם המערער.

           בית המשפט מצא כי ראיות המשיבה האחרות חיזקו את גרסת המתלוננת, וביניהן הוא מנה את העדויות על מצבה הנפשי, עדותם של אביה ואמה, וכן עדותן של שתי עובדות סוציאליות עמן שוחחה - שרון וולף והדס וייל-לביא. מאידך, דחה בית המשפט את גרסת המערער לפיה קשרו המתלוננת ואמה קשר להפלילו. נקבע כי גם המתלוננת, ובעיקר האם, לא היו להוטות להגיש תלונה במשטרה, וספק אם זו היתה מוגשת לולא הבהירו העובדות הסוציאליות למתלוננת כי הן כי ייאלצו להעביר את המידע שמסרה להן לגורמי החקירה.

נימוקי הערעור

5.        המערער, באמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד ד' רונן, פרט את השגותיו כנגד הרשעתו בהרחבה, ותמציתן היא זו: בעדותה של המתלוננת התגלו סתירות רבות, ועל כן הינה בעייתית ואסור היה לה שתשמש בסיס להרשעה; בית המשפט לא נתן משקל כלשהו לטענת האליבי שהעלה המערער ביחס לעבירה שעל פי גרסת המשיבה בוצעו ביום הנסיעה לטבריה; המתלוננת ניהלה יומן אישי אותו סירבה להציג לעיונו של בית המשפט. לטענת המערער, אפשר שביומן זה נרשמו אמרות אשר היו עשויות היו לשרת את הגנתו, ולחלופין, אם נעדרו מהיומן אמרות על המעשים האסורים שלגרסת המתלוננת בוצעו בה, יש בכך כדי לחזק את טענתו לפיה בדתה המתלוננת את המעשים מלבה; ועוד נטען, כי בית המשפט התעלם מהתנהגותה של המתלוננת אשר הוסיפה לגור בביתו של המערער גם לאחר שלטענתה בוצעו בה המעשים המגונים; לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהמניעים עליהם הצביע ככאלה שגרמו למתלוננת להגיש נגדו תלונת שווא.